סיכום

 נהניתי מאד להכין את העבודה, ולמדתי ממנה הרבה דברים על ההיסטוריה המשפחתית שלי, ועל הקשר בין תולדות המשפחה להיסטוריה של עם ישראל. כיוון שהעמקתי לחקור קצת יותר הגעתי לתקופות כמו תחילת ההתיישבות היהודית בארץ, תקופת השואה הנוראה וההתמודדות איתה, הקמת המדינה ועד לתקופה הנוכחית.

לסיכום ברצוני להודות לכל מי שתרם בצורה כלשהי להכנת העבודה.ובעיקר תודה גדולה גדולה לסבתא רוחל'ה שסיפרה ושיתפה איתי את סיפוריה וסיפוריי הוריה. 

מנהג משפחתי

המנהג המשפחתי שלנו הוא לשחק כל יום שישי או שבת רמיקוב (rummikub) אבל עם טוויסט, את הרימקוב הזה אנחנו יצרנו והחוקים שלו שונים מהרמיקוב הרגיל.

אנו משחקים שכולם משחקים באותו הזמן ולא בתורות והמטרה היא להורד את כל הקלפים מהלוח בסריות עד שיישאר לך בלוח קלף אחד ואז אתה המנצח אנחנו משחקים עד 10 נקודות- מקום ראשון מקבל 3 נקודות מקום שני 2 מקום שליש 1 ומקום רביעי 0.

"חידשנו" את המשחק פעם אחת כששיחקנו רמיקוב רגיל ואז אמא שיחקה בתור שלה ואז כשעבר תורה היא נזכרה שהיה לה עוד משהו לעשות בתור של אבא  אז היא שמה גם בתור של אבא והוא גם שם אז כולם התחילו לשים ואז נוצר המשחק שכולם משחקים ביחד וככה אנחנו הרבה יותר נהנים והמשחק הרבה יותר מהיר.

את המשחק הישן גם אהבה לשחק סבתי אם אביה ואמה והם שיחקו אותו הרבה ביחד במשפחה.

עץ שורשים

עץ השורשים של משפחתי-אילן יוחסין.

אברהם הבש

סבה של אימי מצד אימה

נולד בקרצג שבהונגריה בשנת 1912
בן שלישי למשפחה יהודית ל

א
עשירה במיוחד, אבל עוזרת לכולם.
הוא היה בריא וחזק והספורט החביב
עליו היה איגרוף, ובתחום זה הגיע
להשגים.
בשנת 1937 הכיר את בולדינגר
אליזבט ממשפחה נוצרית,  ונשא אותה לאשה. (כאשר הגיעו לארץ שמה עוברת ל-יפה)
בשנת 1939 נולדה בתם הבכורה ובשנת 1940 נולדה סבתי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא נלקח לצבא  והשאיר בבית אשה ושתי ילדות קטנות. היו לו חיי חיל קשים והוא דאג מאד והתגעגע  למשפחה שהשאיר.בזמן המלחמה ניצל אברהם
בנס הרבה פעמים.
לקראת סוף המלחמה לא היה
לו קשר עם משפחתו.
הרוסים והגרמנים                                      
נלחמו אחד נגד השני
והצבא ההונגרי החל להתפרק            
ולא תפקד כלל.
בדרכו הביתה עם שניים
מחבריו הם נלכדו בידי שלושה
 חיילים מהצבא הרוסי שהיו שיכורים, שהרגו את שני חבריו וכאשר באו להרגו לא נותרו להם כדורים.
הם החלו להכות את אברהם בעזרת הרובה עד ששברו לו את האף.
הוא עשה עצמו מת והם עזבו אותו, כך נצלו חייו.
כאשר מצא את משפחתו וראה כי כולם נשארו בחיים הבין כי התמזל מזלו.
במרץ רב החל לבנות את חייו ולהקים שוב חיי משפחה מבוססים.
באותו זמן הגיעו שליחים מהארץ ודברו על לב היהודים לעלות לארץ ישראל.
אברהם נבחר להיות ראש קבוצה של כ 300 איש בתנועת "בני דרור". בתחילה לא רצה שוב להפרד ממשפחתו, וידע גם שהדרך קשה ומסוכנת ולא רצה לסכן את אשתו ובנותיו. אשתו הסכימה להצטרף אליו והבנות הוכנסו לקבוצת עליית הנוער בהבטחה מהשליח יוסף רייף ז"ל (חבר קיבוץ גבעת חיים) שהוא אישית ישמור ויהיה אחראי עליהן.  בליל חג המולד 1947הם חצו את הגבול
חלקם חלו בדרך ולא המשיכו. 
לא פעם לא נפגשו עם אנשי הקשר והמצב היה לא ברור. מתקופה זו היו להם הרבה סיפורים אבל ללא  רצף, זיכרונות מפה ומשם שקשה להעבירם לאדם אחר. 
המפליא שבדבר הוא שיפה הייתה מספרת את הדברים המצחיקים וצוחקת עד דמעות.
למשל שהם קבלו מיטה מתקפלת אחת לזוג או שהאוכל נפל מהכלי על הרצפה המלוכלכת, הרימו ואכלו כי היו רעבים. לימים זה נשאר כחוויה מצחיקה אולם אז המצב היה קשה והיא החלה להרגיש געגועים כה חזקים לבנותיה עד שלא פעם התעלפה שהייתה רואה ילד קטן.
כאשר הגיעו לאיטליה רצו
להישאר שם, אולם נודע להם
שהילדות כבר נמצאות בארץ ולכן
המשיכו בדרכם.
הם הגיעו באוניה "משמר העמק" 
לחיפה נתפסו ע"י האנגלים והוחזרו   
לקפריסין.
 שם הם הועסקו בכל מיני עבודות (מטבח וכד') .
בזמנם החופשי הם עשו דברי אמנות כגון משחק שח חצוב משיש, אלבום לתמונות וכד'.
היו כאלה שהצליחו לברוח בדרכים שונות. חברו של אברהם ברח דרך המזבלה. הוא נכנס לפח וכאשר רוקנו את הפח שפכו גם אותו לשפת הים במזבלה ומשם הוא הגיע ארצה בדרך לא דרך (גר בכפר סבא שנים רבות).
הבריטים שלחו מדי פעם ארצה את החולים, הזקנים והתינוקות. בשלב מסוים נשלחה יפה לארץ. אברהם שהיה אדם בריא חזק וכשיר לעבודה נשאר, הבריטים לא רצו שאנשים שיכולים להלחם  יגיעו ארצה.
הוא שוחרר מקפריסין בינואר 1949 והיה בן האחרונים שעזבו את האי.
אברהם ויפה עלו לארץ והגיע לקיבוץ מעוז חיים שבבקעת בית שאן שם חיכו להם בנותיהן- סבתי רוחלה ואחותה שוש, המפגש היה מרגש מאוד.
לאחר כשנה עברו אברהם ומשפחתו לקיבוץ גבעת חיים שבעמק חפר. שם עבד בבניין. היה לו קשה להסתגל לאורח החיים  
בקיבוץ, ולכן בשנת 1954
עברה המשפחה לגבעת-
אולגה. שם עבד כעצמאי
כקבלן בניין, ובנה הרבה מאד בתים באזור חדרה והסביבה..
בשנת 1956 עברו להתגורר
בשכונת בית אליעזר שבחדרה.
באותה תקופה היה בין מקימי מפעל הנחושת תמנע הסמוך לאילת.
בנותיו נישאו וילדו לו 4 נכדים, אותם אהב ופינק מאד והקפיד לבקר אותם כמעט בכל יום.
לאחר 16 שנים נסע אברהם לבקר את משפחתו בהונגריה. לאחר כשנתיים נפטר אביו וכ-8 שנים לאחר מכן נפטרה אמו.
בשנת 1978 התאלמן, ובשנת 1982 נהרגה נכדתו (בת דודתה של אימי) יחד עם אביה בתאונת דרכים, דבר שהשאיר בו עצב כבד מאד.
אברהם נפטר ב – 10.3.2000 בהיותו בן 88.

והגיעו לאוסטריה. שם הם נדדו מארץ לארץ בתנאים קשים מאד.

משפחתי

טל רובין-אבי

אבי טל  (נפתלי) נולד ב-15.12.56 בבית החולים "מאיר" בכפר סבא. בן בכור לאברהם וציפורה רובין.

כשהיה בן 4 נולד אחיו הצעיר אשר. את ילדותו בילה בגבעתיים שם למד

בבית הספר היסודי "בארי כצנלסון" עד כיתה ח'.

 

אבא מספר:"בילדותי לא היה מחשב, והטלוויזיה הייתה רק בחיתוליה . המשחקים ששיחקנו היו משחקים פשוטים עם חברים בחצר, כדוגמת: גולות, גוגוים, כדורגל וכדורסל. עשינו גם מעשה קונדס כדוגמת זריקת פחי מים לעבר העוברים והשבים ופעמוני לילה" . 
את הלימודים התיכוניים סיים אבי ב"אורט טכניקום גבעתיים" במגמת אלקטרוניקה. בתקופה זו שיחק כדורסל בקבוצת "הפועל רמת גן גבעתיים".

בסיום התיכון דחה את גיוסו בשנה והחל ללמוד בעתודה הטכנולוגית עד לקבלת תעודת טכנאי אלקטרוניקה.

בסיום לימודיו בשנת 1975 התגייס לצה"ל .

לאחר חודש טירונות בבה"ד 4 הצטרף תלי לקורס קשר בבית הספר הטכני של חה"א בחיפה. בתום הקורס הוצב אבי ביחידת הל"א של חיל הקשר. 
במסגרת שרותו הצבאי השתתף בתרגילים בכל הארץ מהצפון ועד לדרום. ועסק בהדרכת חיילים חדשים אשר הגיעו ליחידה.

בשנת 1979 אחרי ארבע שנות שירות השתחרר מהצבא.

אחרי חצי שנה של חופשה החל לעבוד בחברת "טלמוסיקה" כטכנאי שירות תיקונים ובמסגרת עבודה זו הוא טייל בכל הארץ.

בשנת 1980 החל לעבוד בחברת "אלישרא", בה הוא עובד עד היום, בחברה עסק בניהול פרוייקטים, בניהול הייצור, באבטחת איכות, וכיום הוא אחראי על קבלני המשנה של "אלישרא".

בשנת 1982 פרצה מלחמת "שלום הגליל" והוא השתתף במלחמה זו כמילואימניק בגבול הצפון.

בשנת 1985 התחיל ללימוד הנדסת אלקטרוניקה,  וסיים את לימודיו בשנת 1989.
אבי הכיר את הדר, אימי, בשנת 1986 ואחרי כשנה וחצי ב-  15.06.1987 הם נישאו.

אבא עוסק בספורט בעיקר בשחייה  והליכה ובעבר גם עסק ברכיבת אופניים , שומר על כושר וגם על גיזרה, למרות שאינו מוותר על קינוח בסוף הארוחה. אבא אוהב אותנו מאוד ודואג בבית לכל: קניות , תיקונים, וכמובן לסדר. אבא אוהב לנפוש איתנו ולטייל.

הדר רובין - אימי

אמי הדר נולדה ב - 17.12.64 בבית חולים "הלל יפה" בחדרה.

בת שנייה להוריה ולה אח שרון הגדול ממנה בארבע וחצי שנים.

שמה נבחר מבין הצעות רבות, ביניהם "עלי באבא" או  מורגיאנה בנדיבותו של אחיה.  אין ספק שהדר שם יפה והולם  אותה מאוד.

היא גדלה בבית חם ואוהב מוקפת סבים וסבתות, דודים ובני דודים, היות וכולם גרו בסביבה שיחקו ובילו המון יחד ובחופשים לא הייתה בעיה של משעמם לי.

סבתא מספרת על אמא: הדר הייתה תינוקת חמודה ואם לא היה צורך להאכיל אותה לא היו מרגישים בה כלל. לדבר היא התחילה מוקדם מאוד עוד לפני שהלכה ידעה להסביר מה היא רוצה.  לגן היא לא אהבה ללכת במיוחד ונראתה קצת מפוחדת. אפשר היה לשלוח אותה בשמלה לבנה לגן והיא חזרה משם לבנה למרות שאכלו ארטיק באותו יום.

כל ילד בעיתי הושב לידה ואז נהיה שקט בגן. לימים גם בבית הספר שיטה זו עבדה יפה. נראתה כמו בובה קטנה, מדברת בשקט ומקשיבה לנעשה סביבה ודורשת הסבר לדברים לא מובנים. בגן חובה היא מתחילה לבלוט בין הילדים בידע בהבנה בטוב הלב והשקט שמשרה סביבה. אף פעם לא נקלעת למריבה קולנית לא כוחנית וכולם מחפשים את קרבתה. עושה הכל בדייקנות סדר וניקיון והכל ביסודיות.

למדה בבית ספר יסודי "אחד העם" עד כיתה ח'. כבר מההתחלה היא מתגלה כמצטיינת בלימודים, אחראית, מסודרת וחביבה על כולם מורים, מורות, בנות ובנים. אין בה טיפת רוע, לא רכלנית ולא קנאית.

 תמיד תקשיב לאחרים ותעזור, חברים סביבה המון עד היום היא בקשר טוב  עם כמה מהם.

בתקופה זו היא מתגלה גם כספורטאית מקום ראשון בריצה, ובשחייה היא זוכה במקום הרביעי בתחרות ארצית ב-100 מטר חזה. ויש לה ארון מלא מדליות.

הולכת למכבי הצעיר ובהמשך לצופים, שם היא גם מדריכה.

בביתה הדר חולקת חדר עם אחיה, וכך לומדים להתחשב אחד בשני ולוותר, הרבה פעמים באים גם חברים לישון ותמיד יש מקום, כולם מוזמנים היא לא תישן במקום אחר – מי שרוצה שיבוא.

בתיכון לומדת במגמה ריאלית פיסיקלית וכמובן גם שם היא עושה חיל.
לומדת בקבוצה עם חברות וחברים שיחד מכינים שיעורים ומכינים עבודות שצריך להגיש, רוב המפגשים אצלה נערכים וכדי להתפרק הופכים את הסלון למגרש אימונים. חזרות להופעות התעמלות  וריקודים על הכריות בסלון נערכים. מתחילים להגיע המחזרים והיופי הפנימי 
מתחיל לבלוט חיצונית גם למרחקים. היא רזה וגבוהה, שער כהה מתולתל, עיני איילה גדולות ופניה תמיד מחייכות וטוב לב מקרינות.

מסיימת את התיכון בהצטיינות בשנת 1983 ומיד מתגייסת לצבא לקורס תיכנות מחשבים בממר"ם. הקורס נמשך 8 חודשים ומי שמצליח לשרוד חותם קבע ל- 4 שנים. מאחר והלימודים היו נערכים עד שעות מאוחרות הדר שכרה חדר קרוב לשלישות ברמת גן בדירת רווקים שבכל פעם הדיירים בה מתחלפים.

קיץ אחד הופיע דייר חדש בשם רובין (נפתלי) תלי טל.

בין השנים נרקמת ידידות חזקה ולאחר מכן גם האהבה פורחת.

הם נישאו ב-15.6.1987.

במסגרת הצבא היא מתחילה ללמוד לתואר ראשון במדעי המחשב

וגיאוגרפיה באוניברסיטת בר-אילן, ונכנסת להריון. את התואר (בהצטיינות יתרה) היא מקבלת כאשר אחותי דנה כבר נוכחת בטקס.
תואר שני במנהל עסקים היא מסיימת שוב בהצטיינות יתרה באוניברסיטת בן-גוריון.

 במהלך שירותה כקצינת מחשבים בצבא קבע עברה מספר יחידות כולן במשולש הקרוב של ר"ג, ת"א וצריפין.

את אחותי דנה ילדה בגיל 27, את אחותי הילה שנתיים לאחר מכן, ולקינוח אותי, הצעיר בחבורה בגיל 35. כל הריון ולידה והסיפור הבריאותי המלווה אותו, אחרי כל לידה נשארה איתנו בבית כשנה.

אמא טיפוס חברותי במיוחד, אוהבת הרבה חברים וחברות,  אבל במקום הראשון הכי הכי אוהבת אותנו הילדים, לשחק איתנו, לעזור לנו בשיעורים, לפטפט איתנו בערבים, לצחוק, ולצאת איתנו לטיולים, סרטים וסתם מסעדות וקניות.
אמא אוהבת לעשות ספורט, ובמיוחד לצעוד או לרוץ בחוף הים.

בסוף שנת 2007 אמא השתחררה  מהצבא, ויצאה לפנסיה.
מיד עם שחרורה החלה לעבוד כיועצת עצמאית בחברה למערכות מתח נמוך, וכיום עובדת בחברה של אנרגיה סולארית, במסגרת עבודתה טסה הרבה לחו"ל ונהנית מכך מאד. היום היא נמצאת יחסית הרבה בבית ואני מרוויח מזה ונהנה מאוד לבלות זמן עם אמא. 

אחותי הגדולה: דנה

 אחותי הגדולה דנה נולדה בליל סגריר 15.1.1992  בשעה 18:00 בבית החולים "תל השומר" ברמת גן.   נכדה ראשונה למשפחת הלר   ושנייה למשפחת רובין.

מכיוון שהייתה בת ראשונה להוריי כל תנועה או תזוזה הייתה בשבילם חוויה נפלאה. בגיל חצי שנה נכנסה למעון "אתי" קרוב לביתם ברמת גן.

כבר מגיל צעיר התחילה לאהוב חיות, וכיום וטרינרית רוצה היא להיות.

אחותי הייתה רזה באופן מדאיג ולהאכיל אותה זו הייתה משימה בלתי אפשרית להורי וכמובן לסבתות הדואגות.

דנה גדלה כנסיכה עד גיל שנתיים וחודשיים ואז נולדה הילה. כמה חודשים אחרי כן עברה המשפחה להתגורר בראש העין בשכונת נווה אפק הצבאית.

דנה היתה במעון נעמ"ת עם רבים מילדי השכונה.

בגלל אהבתה לחיות השתכנעו הוריי להביא כלבה הביתה, כלבתנו הראשונה נקראה שמחה.וכיום יש לנו כלבה נהדרת ששמה לונה, וכלב לבן ששמו מילקי.

דנה ממש שנאה גן ובית ספר ולכיתה א' הלכה בחששות ממש גדולות ואז ראתה כי הכל עובר בשלום, הכירה חברים וחברות אהבה את המורה ובעיקר את ההפסקות והחופשות.

 לפני לידתי באוגוסט 2000 בסוף החופש הגדול ולאחריה אמא הייתה בבית חולים כשבועיים, ואז אחיותי שהיו לבד בבית הפכו לחברות טובות וקשר זה נשמר ביניהן עד היום.

בילדותה רקדה ג'אז ומאוד אהבה לשחק במחשב כל היום מול הSIMS או בטלוויזיה אהבה לצפות בטלנובלות וכך למדה ספרדית.

דנה למדה בבית ספר נופים, בחטיבת הביניים היובל, וסיימה תיכון בגין בשנת 2010.
בצה"ל שירתה כפקידה פלוגתית בבה"ד 1, ואהבנו לנסוע לבקר אותה בבסיס, ולשלב זאת בטיול באזור המדבר.
לאחר שחרורה עבדה בעבודה מועדפת, וחסכה כסף לטיול בדרום אמריקה, שם היא מבלה בימים אלה, ומתגעגעת מאוד אלינו ולחברה עומרי, שמחכה לה בארץ.

הילה - אחותי הבינונית

הילה נולדה ב- 7.3.1994 עם בוא האביב בהפוכה (כלומר לידת עכוז)
בבית החולים תל השומר. תינוקת עגלגלה וחמודה 3 ק"ג משקלה.
בהיותה בת חודש קיבלה חום גבוה והובהלה לבית חולים. אמא מניקה אליה צמודה וסבתא רוחל'ה בכוננות שמירה על כיסא בית החולים מבלה שלושה ימים רצוף בישיבה.

בהיותה בת 3 חודשים עברה המשפחה מרמת גן לראש-העין.

עד מהרה מתגלה הילדה היפה כגנדרנית לא קטנה רק שמלות רוצה ללבוש ומתעקשת איתן גם ללכת לישון. נעמדת לפני הארון ובוחרת את
זו! אז זה ברור שום דבר לא יעזור.

בקלות רבה התרגלה למעון חברים חברות לה המון. אוסף בובות הברבי שלה לא בייש אף חנות.

בהמשך בבי"ס נופים מצטיינת בלימודים, ואותה כל המורים אוהבים, וכמובן גם הבנים.

הילה מאוד יצירתית (טיפה חולמנית), אוהבת אומנות, ציור, יצירה, נגינה
וריקוד, וכמובן עוסקת בכל אלה ביסודיות, דייקנות ובסבלנות.

כיוון שהצטיינה בריקוד, הצטלמה והופיעה כבר ב- 4 קלטות שירי ילדים
(שירי חיות, שירים טעימים, שירי קיץ חורף ומטיילים בארץ ישראל).

הילה למדה בחטיבת הביניים גוונים, ובהמשך בתיכון בגין במגמת טכ"ם,
לאחר הלימודים התנדבה לשנת שירות בקיבוץ כישורית שבגליל, שם מתגוררים אנשים בעלי צרכים מיוחדים. חברי הקומונה של הילה היו ברובם קיבוצניקים, הם סייעו לחברים בקיבוץ ועבדו בענפי המשק השונים.
הילה עבדה בכלביה ובאורווה, העבירה חוגי ריקוד ואומנות, ואף חנכה חברים באופן אישי. עד היום היא בקשר עם חברי הקיבוץ, וכמובן עם חבריה לקומונה.
הילה התגייסה לצה"ל ומשרתת כיום כחיילת ב 8200 חיל המודיעין.

 

על עצמי

תעודות זהות

32******9 מספר ת. ז:

שם פרטי: ניר 

שם משפחה: רובין

כתובת: רחוב הפעמון ** ראש העין

מין: זכר

תאריך לידה: 12.8.2000

ארץ לידה: ישראל

לאום: יהודי

צבע שיער: שטני 

צבע עיניים: כחול

תחביבים: כדורגל, פינג פונג,  גלישה, לשחק במחשב, מוזיקה,  צפייה בטלוויזיה.

מקורות השם שלי

כשנולדתי בחרו הורי לקורא לי בשם ניר, מכיוון שמאוד אהבו את השם.

משמעות השם הוא: שדה חרוש.

השם ניר מופיע בשיר הידוע פה בארץ חמדת אבות:

" פה בארץ חמדת אבות 
תתגשמנה כל התקוות 
פה נחיה ופה ניצור, 
חיי אושר חיי דרור. 
פה תהא השכינה שורה 
פה תפרח גם שפת התורה. 

נירו ניר ניר ניר 
שירו שיר שיר שיר 
גילו גיל גיל גיל 
כבר הנצו ניצנים. "

סיפורים מההיסטוריה הפרטית שלי

נולדתי ב 12.8.2000 יום שבת בשעה 20:00 בערב בבית החולים "בלינסון" שבפתח תקווה במשקל: 3.110 ק"ג.

הלידה לא הייתה ממש לידה רגילה, כי אמא אושפזה בבית החולים כבר שבוע לפני מועד הלידה, עם סיבוך שלא היה ברור מה הוא בדיוק. לאחר כשבוע הוחלט לבצע לידה למרות שהדבר היה כרוך בסיכון מסוים, כך יצאתי אל אוויר העולם ביום חמסין לשמחת המשפחה שהייתה במצב של לחץ גדול.

כמה שעות לאחר הלידה נלקחה אמי לניתוח בבטן, ואני התפנקתי קצת עם סבתא רוחל'ה בחדר התינוקות.

בבית חיכו לי אבא ושתי אחיותיי הגדולות דנה בת ה-8 והילה בת ה-6.

 לאחר כשבוע שבו שהינו בבית החולים, ואמא החלימה מהניתוח, חזרנו הביתה ואת ברית המילה שלי ערכו בבית בחיק המשפחה הקרובה ביותר, עם הרבה דמעות של כל בנות המשפחה.

ינקתי קרוב ל-11 חודשים והייתי צמוד לאמא במשך כל היום (אם אפשר גם בלילה..) וכנראה היה לי כיף גדול.

הגיע הזמן ואמא צריכה לחזור לעבודה. הביתה מגיעה המטפלת שושי ששומרת עליי, אבל קשה להיפרד מאמא, כל בוקר בכי גדול ואני מחכה בקוצר רוח עד שאחיותיי חוזרות הביתה.

 הילה אוהבת לשחק איתי הרבה ודנה שומרת עלי כמו בגנון. המון משחקים יש לי בבית, ספרים וקלטות מאחיותיי הגדולות. להילה המון ברביות שאין לי הרבה מה לעשות איתן אבל אני אוהב לשחק איתה למרות שהיא נהנית להרגיז אותי קצת. כשאמא חוזרת מהעבודה אני קופץ עלייה ולא נותן לאף אחת מהן להידחף.

בסך הכל לא הייתי ילד בעייתי במיוחד, הן אומרות "מפונק..".

הבית שלנו בדרך כלל עליז ושמח ואני נשאב לתוך אווירה של שירים וריקודים. יש לי בימבה עם פלאפון ואת זה אני הכי אוהב, נוסע בבית, הורס את הקירות ו"הלו הלו" צועק כל היום.

כשהייתי בערך בן שנתיים הורי גילו שאני פוחד מיצור בעל ארבע רגליים. אמא הביאה גור כלבים קטן ודי מהר התרגלתי לכדור הצמר הקטן והחמוד וקראנו לה "לונה", היא איתנו עד היום, אני אוהב אותה מאוד והיא נותנת לי ביטחון כאשר אני לבדי בבית.

בגיל 3 הורי מחליטים לרשום אותי לגן.

הגן שנבחר על ידי הורי לא מוצא חן בעניי בכלל, ישבתי בחוץ והכרזתי "לא צה גן זה. "

אחר כך רשמו אותי לפעוטון לבנת בשכונה, ושם רכשתי חברים חדשים (לדוגמא איתי מורן חבר שלי משם עד היום) היה נחמד דווקא.

כשהייתי בן ארבע נפטר סבא שלי ( אבא של אמא ) ולכן לא חגגו לדנה בת מצווה באירוע רב משתתפים, אלא במסיבה לחברים שלה בלבד, וכל המשפחה נסעה לטיול בהולנד. לא היה בתוכנית לקחת אותי אבל לא הייתה ברירה, אבא אמר שאם אתנהג יפה יקחו אותי תמיד לחו"ל. אז הייתי ילד כל כך טוב והתנהגתי כמו גדול ומאז אנחנו נוסעים כמעט כל שנה ובכל פעם לארץ אחרת. ביקרתי כבר באנגליה, צרפת, הולנד, טורקיה, בולגריה, אוסטריה, סלובניה, קרואטיה, ספרד, וכבר אני מתכנן את הטיול של הקיץ הבא.

גם בארץ אנחנו מטיילים הרבה כל המשפחה עם משפחות חברים ושכנים, עכשיו התחלנו לעשות את שביל ישראל וזה באמת נחמד, אני אוהב את זה מאוד. (רק חבל שצריך לקום מוקדם בבוקר). יש כבר תוכנית לכל השנה, ולפי החישוב שלי אסיים את השביל עם הילדים שלי...

אני אוהב ללכת לישון מאוחר ולקום מאוחר, אבל מה לעשות שבית הספר מתחיל מוקדם...

אחה"צ אני תמיד מביא חברים הביתה כי אצלנו בית פתוח לכולם. תמיד באים חברים ולא מגבילים אותנו באסור להרעיש, או אסור ללכלך או אסור להזמין הרבה חברים.

 הגיע הזמן ואני הולך לבית הספר "נופים".

מאחר ואני ילד ביישן נדמה לכולם שיהיה לי קשה אבל מה פתאום, אני מסתדר מצוין.

יש לי חברים, הלימודים לא קשים, אבל למה אחרי הלימודים עוד צריך גם להכין שיעורים?

אני לא מהמשקיעים, אבל מוציא לרוב ציונים טובים.

 המזל שלי- מזל אריה

מזל אריה הוא אחד משלושת מזלות יסוד האש. בן מזל אריה הוא מי שנולד בין ה־23 ביולי לבין ה־22 באוגוסט. 

באסטרולוגיה התכונות הבאות מקושרות באופן מסורתי למזל אריה

נדיבות

לבביות ורוחב-לב

יצירתיות והתלהבות   

נאמנים ואוהבים

·         רחבי אופקים

·         יהירים ומתנשאים

·         שתלטנים ומתערבים

·         דוגמתי וחסר סבלנות

·         יפי תואר במיוחד

חלק מהתכונות המיוחסת למזל אריה מתאימות לי כמו נאמן ואוהב, קצת יצירתי ומתלהב מתגליות חדשות, משתדל לשאול הרבה שאלות כדי להרחיב את אופקי וידיעותי, אני לבבי ורחב לב, הרבה אנשים אומרים לי גם שאני ילד יפה (אבל גם צנוע...).ואמא לפעמים מציינת שאני גם קצת חסר סבלנות..   

 אך יש גם תכונות שמיוחסות למזל אריה שלא ממש מתארות אותי למשל: שתלטן יהיר ומתנשא.

למי אני דומה?

כאשר נולדתי כולם ישר אמרו שאני דומה לאימי, אבל עכשיו כאשר גדלתי והתבגרתי כולם רואים אותי ואומרים שאני דומה לאחותי הילה ובמיוחד לסבתי, רוחלה, שלשתיהן כמו לי יש עיניים כחולות, שיער בהיר חלק, ופנים עדינות.

בר המצווה

 את בר המצווה שלי חגגנו בכותל וזו הייתה חוויה מיוחדת בשבילי. כל המשפחה המורחבת הצטרפה לעליה לתורה ובהמשך לביקור במוזיאון שרשרת הדורות, וכמובן לארוחת צהרים במסעדה טובה.

מסיבה גדולה לחברים ולמשפחה חגגנו ב"סטופה" והיה ממש מרגש ומהנה. קצת נאומים, סרטון נחמד, ובעיקר מוסיקה נהדרת, כולם רקדו ושמחו.

בילויים עם המשפחה

 אנחנו לא משפחה דתית אבל עורכים בשישי קידוש וקבלת שבת, כל אחד מספר מה עבר עליו השבוע, ולפעמים אמא מקריאה איזה קטע מעניין, וזה ממש נחמד. בראש השנה וביום כיפור יש לנו שיחות משפחה מיוחדות (סליחות, איחולים וציפיות לשנה הבאה)

ימי הולדת אנו מקפידים לחגוג יחד ולברך אחד את השני.

אנחנו מאד אוהבים לטייל בארץ ובחו"ל, לצפות בסרטים.

אוהבים לשחק משחקי חברה וקופסה בעיקר "רמיקוב" אותו פיתחנו למשחק מיוחד, מהיר ומצחיק האופיני רק למשפחתנו, וכל חבר שבא מצטרף בשמחה.

מאכלים אהובים עלי

אני ואוכל לא ממש חברים טובים, אני לא אוהב כל כך מוצרי החלב כמו גבינות וגם לא הכי מת על פירות וירקות. למרות שלאחרונה התחלתי לאכול סלט לארוחת ערב, אני אוהב מאוד ג'אנק פוד וfast food  כמו פיצות המבורגרים. אני אוהב פסטות, רביולי, פתיתים ותפוחי אדמה.

אבל הכי אני אוהב בשר על האש, סטייקים פרגיות קבבים וכל מה שבא ליד מארוחות של על האש, מה שלא מסתדר כל כך טוב עם טרנד הטבעונות שאחותי החליטה להצטרף אליו.

בעצם הכי הכי הכי אני אוהב ממתקים, ויכול לחיות יום שלם רק על ממתקים שונים.

כשהייתי תינוק באחד מסיורי מתחת לשולחן נתקלתי בחפץ מוזר ובהתאם לגילי מיד הכנסתי לפה, למרבה הצער מיד התנפחו לי העיניים והפנים ומאז אני מוכר כאלרגי לבוטנים.

איזה ילד ילך לגן ואסור לו לאכול "במבה" המאכל האהוב על כל הילדים ?

התחביבים שלי

בכדורגל שיחקתי בהפועל פתח תקווה

 ואני הולך לצופים כבר כשלוש שנים

עכשיו אני בחוג גלישה, על גלים.

בבית אני משחק פינג פונג, ועל פי רוב אני מנצח.

"אני אוהב לנצח – לא אוהב להפסיד".

זה קורה גם במשחקי חברה שאנחנו משחקים.

מגיל צעיר אני משחק עם גדולים ממני וזה מדרבן אותי לעמוד באתגרים.

 החובות שלי בבית

לשמחתי בשלב זה של חיי אין לי הרבה מדי חובות, הורי מבקשים ממני למלא את חובותיי לבית הספר, כלומר להכין שיעורים ועבודות, וכן להיות מנומס ולהעריך את מה שאני מקבל, ולא לקבל את הדברים כמובנים מאליהם.

חובותיי בבית הן להאכיל את הכלבים שלי מילקי ולונה, או לדאוג שאחת מאחיותי תעשה זאת, בנוסף עלי לשטוף את הכלים שלי אחרי ארוחה, לעיתים לסייע בתליית הכביסה, ולסדר את חדרי בערב לפני שהעוזרת מגיעה, ובנינו גם את זה אני לא תמיד עושה...

החברים הטובים שלי

חברי הטובים ביותר שלי כיום הם איתי מורן ויותם בן שבת אני מאוד אוהב להיפגש איתם ולצחוק איתם ואני יודע שיש לי חברים טובים שאני יכול לסמוך עליהם ולדבר איתם על הכל בביטחון שיעזרו לי וייתנו לי עצה שצריך.

איתי חבר מאוד טוב שלי מאז שאני זוכר את עצמי עוד מאז גיל 3 מהפעוטון של לבנה, יחד עלינו לגן צוקית משם לבית ספר נופים ועכשיו גם אנו ביחד בגוונים תמיד הקפדנו להשתבץ לאותה הכיתה וגם שיחקנו יחדו כדורגל באותה הקבוצה.

יותם חבר טוב שלי מאז כיתה ד' הוא ילד חברותי ומצחיק במיוחד אני אוהב להתבדח איתו ולדבר איתו בכל מצב.

היו לי גם 4 חברות חמודות ויפות שעליהן אני קצת מתבייש לכתוב...

שאיפות לעתיד

כשאהיה גדול  מילים: יהונתן גפן לחן: יוני רכטר כשאהיה גדול אהיה נגר  ואבנה בתים אבל לא כלוב,  כשאהיה גדול אהיה זמר  ואשיר שיר שמח למי שעצוב.  כשאהיה גדול אהיה רופא  שנותן זריקות לכל מי שכואב,  כשאהיה גדול אהיה אופה  ולחם אפרוס לכל מי שרעב.  כשאהיה גדול אהיה צייר  ואצייר עולם יפה יותר,  כשאהיה גדול אהיה נגר  ואבנה שולחן, כיסא ופסנתר.  כשאהיה גדול אהיה מלח  ואשיט אוניות בלב ים גואה.  כשאהיה גדול  כשאהיה גדול,  קודם שאהיה גדול,  ואחר כך נראה.

נגר, סנדלר, אופה, ומלח כנראה שלא אהיה, בטח שגם לא צייר או זמר. כנראה אעסוק בתחומי הכלכלה והכספים או משהו שקשור לטכנולוגיה ומחשוב עתידי.